<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' בעל קרי</h1>
<h2>דף י:</h2>
והמשמר עצמו שלא יבא לידי קרי קרוי קדוש דכתיב איש אלהים קדוש הוא ואמרינן סדין של פשתן הציעה לו תחתיו ולא ראתה בו קרי.
<h2>דף טו.</h2>
וכל טנוף ולכלוך שאינו מעכב את התפלה אינו מעכב ברכת נטילת ידים, שאם אין ידיו מלוכלכות מברך ברכת נטילת ידים, ואחר כך נוטל ידיו. ואם ידיו מטונפות ינקה ידיו, ואחר כך יברך על נטילת ידים ויטול ידיו.
<h2>דף כב.</h2>
והגאון רבינו יצחק כתב בהלכות שלו כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא, ואמרי לה לנטילותא מאן דאמר לטבילותא כרבי יהודא ומאן דאמר לנטילותא כרב חסדא דלייט מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, איכא מאן דאמר הא דאמרי' בטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפלה, ואיכא מאן דאמר הני מילי בדברי תורה, אבל לתפילה צריך טבילה, ולאו טבילה דוקא אלא רחיצה בתשעה קבין. וכתב רבינו האי גאון ז"ל כיון דגמרא ליכא בהא מילתא נקוט מנהג כל ישראל שכל בעלי קריין אע"פ שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו בתשעה קבין.
והרואה קרי ביום הכפורים בזמן הזה דליכא חיוב טבילה אלא רחיצה בעלמא צריך עיונא, שיש מי שאומרים שאין צריך האידנא רחיצה הרואה קרי ביום הכפורים, ואנן לעניות דעתין חזי לן דצריך רחיצה כמו בחול, ואי משום שאסור להושיט אצבעו במים ביום הכפורים, הרי מצינו היכא דאיכא צד מצוה התירו חכמים כדגרסינן בפרק יום הכפורים (יומא ע"ז) ההולך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שגדול ממנו בחכמה עובר במים עד צוארו ואינו חושש, וכל שכן בעל קרי שאין יכול להתפלל שצריך לרחוץ, וכל שכן ביום הכפורים שצריך טהרה יתירה זה כתב הרב רבינו יהודה ז"ל. ואם כן הוא שמותר לרחוץ בתשעה קבין ולא חיישינן לאסור יום הכפורים הוא הדין שיוכל לטבול טבילה גמורה.
ובזמן הזה ליכא טהרה ואין טבילה באנשים שיצטרכו עליה לברך, אבל טבילות נדה וזבה מברכות עליה עובר לעשייתן כדרך כל המצות. וההוא דתנא (פסחים ז') טבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו במצותיו על הטבילה, אוקמוה בטבילת הגר. ונשאל רבינו האיי ז"ל, ודפרשיתון כי ראיתם בדברינו שבעל קרי שאין לו מים אל יתפלל, ושאלתם מי שראה קרי בלילי שבת או בלילי יום טוב, ביום [קור] היכי עביד, חייב [הוא] ליטהר ואע"פ שהוא חולה ובא לידי סכנה, או פטור הוא מן התפלות, או יש לו תקנה להחם חמין מערב שבת ומערב יום טוב ומכין שאם יארע לו דבר יערב בהן אחרים כדי שיהיו פושרין ויתנם על גופו. הכין חזינא שאם חושש אדם בשבת שמא יסתכן אם רוחץ עצמו במים צוננין פטור מן התפלה, והדבר ברור שאפילו דברים חמורים מן התפלה פטור מהן ואינו חייב לבא לידי סכנה. וחמין שהוחמו מערב שבת כבר פשיטא לן שאסור לרחוץ בהן כל גופו. וזכורים אנו כמה שבתות ממר רב אהרן גאון ז"ל שהיינו מתפללין בביתו והוא יושב מן התפלה עד הערב. אבל מה שאמרתם כי מכין חמין ומערב בהן, (ו)תנו רבנן (שבת מ"ב) נותן אדם חמין לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין דברי בית שמאי ובית הלל מתירין בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין. במה דברים אמורים בכוס אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין. רבי שמעון בן מנסיא אוסר. ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא. סבר רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי, א"ל אביי והתני רבי חייא ספל אינו כאמבטי, ולמאי דסלקא אדעתין מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא, רחיצה בחמין בשבת דשרי היכא משכחת לה, ומסקינן מי סברת רבי שמעון בן מנסיא ארישא קאי אסופה [קאי]. ובית הלל מתירין בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין, ור' שמעון בן מנסיא אוסר צונן לתוך חמין, ושרי חמין לתוך צונן. ומקשינן רבי שמעון בן מנסיא היינו בית שמאי, ואסיקנא הכי קאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל, ואסיקנא כולה לקולא, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא ליה לרבא דעביד זימנין הכי וזימנין הכי, ולא קפיד, מדתני רבי חייא מערה אדם קתון של מים לתוך ספל מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין. וההוא דאמרינן (שבת מ') לא ירחוץ כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת, דוקא בשבת, אבל ביום טוב שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב, דלא מדכר שחייב עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה אלא גזרה היא, וכי איגזרא בשבת אבל ביום טוב לא. וחמין שהוחמו ביום טוב אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה. המקום יקדש אותנו ויקיים עלינו מקרא שכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'.
ונשאל גאון וזה תורף השאלה והתשובה, וששאלתם הא דאמור רבנן כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו וה0יִינו במקומנו מחמירין על עצמנו שלא יגע אדם במשכב ומושב של נדה אלא שיכבס את בגדיו ויטהר את גופו ואינה [אופה ולא] מבשלת לנו כל ימי נדתה עד שקמו התלמידים בזמן הזה ובקשו לשנות מנהגנו בדבר ואמרו שלא לפרשו ממשכב ומושב של נדה שאין לנו טהרה משאר טומאות כגון טומאת מת, והביאו על זאת טעם לדבריהם ואמרו וכי יש טהרה לחצאין, וכיון שאי אפשר לנו לטהר משאר טומאות, אין לנו לפרוש ממשכב ומושב של נדה. ושלשה דברים אלו שאסרו רבותינו לא אסרום משום טומאה, אלא דברים הם שמביאים לידי הרגל עברה ולעשות סייג לאסור, אבל משום טומאה לא. ותו אמרינן (בכורות כ"ז) נדה קוצה לה חלה. ושלחו ממתיבה הקדושה שנדה מותרת ללכת לבית הכנסת להתפלל ולובשת בגדי בעלה [ולובש את בגדיה] ובלבד שלא יהא בהם דם. וכשראו קהלנו ושמעו הדבר הזה בפסקים ובהלכות וטעמים, מקצתן נתרפו ידיהם בנדות והתירו אותן, והשאר עמדו על מנהגם הראשון עד שתבא אליהם תשובתך אדונינו, ותבאר לנו מנהגכם אתה, ותאיר בה עינינו ותסיר הספק מלבנו, כי בטוחים אנו שנשמע מפיך הלכה למשה מסיני. הוו יודעים כי דברי התלמידים האלה [יש לו עיקר ו]אינם יודעים תכליתו, ומאז אין ישראל מוזהרין שימנעו מלהטמא במשכב נדה ובמושבה ובכל הטומאות, ומי שחפץ לבו ליגע בכל טומאה אין עליו [איסור אלא שחייב] לטהר את עצמו בעתות שהוא חייב ליכנס למקדש ד[אמרינן] אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. ואף בתפלה מוזהרין ישראל לטהר את עצמן כדתנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי (וכו') [לא יפסיק אלא יקצר]. ותניא והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך מה להלן באימה וברתת ובזיע אף כאן באימה וברתת ובזיע, מכאן אמרו הזבין והזבות והמצורעין ובעלי נדות מותרין לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש בהלכות ובהגדות ובעלי קריין אסורין בכולן, ומאי שנא בעל קרי שהוא אסור, כי אלו אין להם תקנה בשעתן וביומן וזה יש לו תקנה בשעתו וביומו לפיכך אסרוהו. וסוגיין כרבי יהודה בן בתירה דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה. וסוגיין כי הא דאמר (פסחים מ"ו) רבי אבהו אמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ארבעה מילין [אם יש בינו ובין המים ארבעה מילין] הולך לשם ורוחץ ואח"כ יתפלל בטהרה, ואם יש בינו ובין המים [יותר מ]ארבעה מילין מתפלל ואינו חושש. וכן הנוגע בנדה ובמושבה והאוכל ממה שנתעסקה [בו]. לפיכך מה שפירשו מן המתיבה הקדושה כדין הוא, וכך היו עושין שעושה לו נדה כל מלאכות חוץ משלש אלו שיש בהן הרגל עברה. ואפילו בשתיים מאלו השלש קאמרינן (כתובות ס"א) הצעת המטה אמר רבא לא אמרינן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה, ובמזיגת הכוס אמרינן אביי מחתא ליה אפומא דכובא, רבא מנחא ליה אבי סדיא, רב פפא אשרשיפא, שכיון שאין מקדש ואין אנו יכולין לטהר מטומאת מת ולאכול חולין בטהרה אין עלינו משורת הדין לפרוש מכל הדברים הללו. אבל יש עם זאת מן העקר דבר אחר שלא אמרוהו התלמידים, והוא שבשעת התפלה חייבין אנו לחזור על המים לטהר בהן ולרחוץ ואחר כך יתפלל כאשר פרשנו כי לתפלה עד ד' מילין הולך לפניו לחזור על המים. ואמרינן (ט"ו.) רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעדן קרית שמע אבל לתפלה בעי אהדורי. וכך היו עושין ולא פשעו בדבר, וחס ושלום שהיו עומדין בטומאה ומתפללין. ומה שאמרו אלו וכי יש טהרה לחצאין וכי מאחר שאין אנו טהורים מטומאה חמורה למה נרחץ מטומאה שאינה חמורה כמוה. לא מחכמה נסתפק להם זה, שהרי משנה שלמה שנינו (כ"ו.) זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ורבי יהודה פוטר, ודבר ידוע כי יחיד ורבים הלכה כרבים. וטעמו של רבי יהודה שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. וראה האיך החמירו החכמים בין שהיה לו טומאה חמורה ובאה לו טומאה קלה וזה הוא זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע, בין שהיה לו טומאה קלה ובאה לו טומאה חמורה וזה המשמשת שראתה נדה, צריכין טבילה. ואם כדברי התלמידים הללו היה לו לומר וכי יש טהרה לחצאין, מה הזב מועיל כשירחץ מן הקרי ומה הנדה מועלת כשרוחצת מפליטת שכבת זרע בין שהיו מתחלה בין שהם בסוף אלא מצוה לרחוץ [מכל טומאה], ואע"פ שמותר לו לאדם להביא עצמו לידי טומאה. ועכשיו שיש חשש מפני עמי הארץ שלא ישמעו בדבר ויפרצו בו ויבואו לידי עברה, יש מן הדין שינהגו בו איסור ויעשו סייג לתורה ויחמירו בה, ואין דורשין אותה בפרקין, והוי כדאמרי' (ביצה כ"ח) הלכה ואין מורין כן. וכל החכמים נהגו בבתיהם שתהא נדה רחוקה ופורשין ממנה ולסייג גדול נעשה כזה, ומי שפורץ בו ראוי שישכנו נחש של חכמים. ועכשיו שאפשר שאנשי חכמה ומה שהן רואין להגיד לכל הקהל מגידין להחמיר. ואמונה הוא שיגדרו גדרות ולא ירויחו לפרוץ כי פרצה קוראה לגנב. ומי שהוא ראוי להיות בין אנשי לבב כן יעשה, כי בבקשכם הלכה למשה מסיני הגדנו לכם דבר על בוריו.
ובעל קרי מותר להניח תפילין, מדמקשינן בסוכה (כ"ו) נימא קסבר רבי יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין, ותריץ אביי הכא בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבואו לידי הרגל דבר, דדבר ברור הוא דאסור לשמש מטתו היכא דתפילין בראשו, כדגרסי' (ברכות כ"ה) בית שיש בו תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיניחם כלי בתוך כלי, וכל שכן כשהן בראשו.
